תקלה במנהרת הזמן | דפנה דרוקר

1.

מתעוררת מחלום רע משהו על מנהרת הזמן אני בתוך העיגולים השחורים האלה שהולכים ומצטמצמים עלי ואני חושבת שכמו דאג וטוני מהטלוויזיה אני אמצא פתאום את עצמי במקום אחר בזמן אחר שאהיה גבירה יפה בשמלה נפוחה וכפפות או שאהיה שחקנית כמו ג'ודי גארלנד ששרה כל כך יפה על הקשת בענן בסרט שראינו בטלוויזיה ביום רביעי אבל כלום לא קורה ואני תקועה בתוך מנהרת הזמן המקולקלת הזאת ואף אחד לא מנסה אפילו להציל אותי אני פוקחת עיניים לתוך החשיכה רק הכלב הקטן ממנורת הלילה מפיץ אור כתמתם קטן בפינת החדר שמאיר את ערימות הספרים והבגדים שומעת את הרחשים המוכרים שאני מעדיפה לא לחשוב עליהם ואת אחיותיי נושמות בשנתן במיטה הנפתחת לצידי פתאום משהו עף לקראתי נוחת עלי

וזוחל על כותונת הלילה ואני צורחת "אימאאאאא...." ומיד כועסת על עצמי: תראי מה עשית! הערת את כולם... האור נדלק אחיותיי משפשפות את עיניהן אמא פורצת לחדר כרוח סערה שיערה שחור ארוך וסתור עיגולים שחורים תחת עיניה ובגלבייה הלבנה שתפרה לעצמה נראית לי כמו אמה החורגת של שלגיה

"זה היה רק חלום" אני ממלמלת ועוצמת את עיניי... 2.

לא עצמנו עין יותר בלילה ההוא אמא הושיבה אותנו במעגל על מיטתה לישיבה משפחתית סגרה את הדלת והמקקים לא נכנסו היא אומרת שכל מה שמלמדים אותנו בבית הספר זה שטויות ועל איך שכולם שונאים אותנו בעולם וגם בתוך המדינה ועל הנאצים שסבא וסבתא הספיקו לברוח מהם בזמן אבל כל בני משפחתנו שנשארו בפולין נרצחו אנחנו שותקות ומקשיבות מנסות להבין יום אחד, מתנבאת אמא, הבית הזה יהיה מוזיאון מוזאון להנצחת הסבל שלנו ומכל העולם יבואו ויראו את הציורים שלנו והספרים שקראנו וכתבנו וידעו שאף אחד אף פעם לא עזר לנו הנבואה הזו משום מה נוסכת בי תקווה לא סתם אנחנו סובלות כאן בדירה הקטנה בשכונת השיכונים הנידחת מוקפת החולות ויום אחד, אמא תהיה ציירת מפורסמת ואנחנו נהיה ילדות אחרות שלומדות בלט ופסנתר ולא קמות בלילה ממקקים וחלומות רעים ואולי יהיה לנו גם אבא אחר שלא יצעק ולא ירביץ ויקנה לנו כל מה שנצטרך ונגור במגדל גבוה או בקיבוץ ובטח יהיה לנו גם כלב איזה לילה מוזר, לא לישון בכלל ולשמוע את אמא מדברת אלינו כאילו אנחנו כבר גדולות אור שחר מסתנן מבעד לחלון חדר השינה "כבר בוקר", אני אומרת ואמא נבהלת ומתחילה לצעוק "שכחת שהיום את נוסעת למחנה? רוצי לאוטובוס!" "אבל היום יום שבת המחנה הוא מחר ובכלל עוד לא ארזתי את התיק" אני עונה מבולבלת לא יודעת אם להאמין לה או לעצמי "עופי כבר!" היא מביטה בי במבט איום כזה שכמותו לא ראיתי אני שמה על עצמי גופיה ומכנסיים קצרים לוקחת את התרמיל הריק ואת הסנדלים בידי ורצה החוצה יחפה...

3.

כמו כיפה אדומה שהזאב בעקבותיה

אני מתדפקת

על דלתה של סבתא

בבניין ממול

ביתה של סבתא הוא המפלט שלי

מכל צרה

"דפנה'לה מה קרה?"

אני בוכייה

היא מושיבה אותי ליד השולחן הקטן במטבח

משקה אותי תה מתוק

ומאכילה אותי פרוסות לחם שחור

עם מרגרינה וריבה שהכינה בעצמה

"לא ישנו כל הלילה

אמא אמרה כל מיני דברים מוזרים

וצעקה עלי שאלך למחנה"

סבתא מקשיבה לי בפנים רציניים

והולכת לדבר עם סבא ביידיש

אני מנסה להקשיב אבל לא מבינה

סבתא אומרת שאלך לחדר הקטן לנוח

והיא תלך לבדוק מה קורה עם אמא.

אני עושה כדבריה

והיא חוזרת עם אחותי האמצעית

נותנת גם לה לאכול

ואני יוצאת החוצה לשחק

עם הילדות של השכנים

בחבל וקלס

מאורעות הלילה נראים רחוקים

ומהחלונות ברחוב

מסתלסלים שירים

של שימי תבורי וזוהר ארגוב

ופתאום אמא מופיעה מעבר לפינה

והקטנה בזרועותיה

למרות שהיא כבר בת חמש...

4.

אמא יושבת על הספסל ברחוב בשמש

אני יושבת לידה ומקשיבה לה

היא אומרת דברים מוזרים כמו בלילה

אני לא אומרת כלום

נכנסת למטבח של סבתא

שעומדת ובוחשת מרק

ומבחינה איך בעינה השמאלית נוצצת דמעה

העין הימנית לא רואה

מאז שילד גוי זרק עליה אבן בעיירה

היא מוחה עיניה במטפחת ואומרת

"אבא ואמא שלך שניהם לא בסדר.

אל תכעסי עליהם"

(אני לא כועסת אבל מאוד מודאגת)

"לא צריך לספר את זה לאף אחד"

(שנים לא סיפרתי)

"אבל היא אומרת דברים די הגיוניים"

(מנסה לשכנע את עצמי)

"אבל את לא רואה שהיא לא בסדר?"

שואלת סבתא ומביטה בי בדאגה

(אני רואה הכל, אבל לא ממש מבינה)

"מחר אמא תלך לרופא,

האחיות שלך יהיו אצלי

את תיסעי למחנה

והכל יהיה בסדר".

למחרת אני עולה על האוטובוס לעיר

ומשם בהסעה דרומה למחנה.

הנוף נעשה צהוב

ואני נעשית שמחה.

סוף סוף חופש,

חופש גדול אמיתי…